מגזין מוניציפל
 
 
 
   
 
 
 
קיבוצניקים למען החברה
הרשמה לקבלת מגזין מוניציפל
הדואר האדום של מגזין מוניציפל
פרסום ממוקד מטרה
 

דף הבית >  מנהלים בקיבוצים למען החברה >  אמנון ורנר מכרמיה מתנדב עם ילדים פלסטינים בחוף הים

 
 
אמנון ורנר מכרמיה מתנדב עם ילדים פלסטינים בחוף הים

אמנון ורנר מתקשה לעשות סדר בדבריו, ולצנן את סערת רוחו. "זו חוויה שמחה-עצובה-אבסורדית, שקשה לתיאור", הוא אומר נטול נשימה. "צריך לראות כדי להבין, לשמוח, וגם להתעצב". לאחרונה סיים קיץ שני של פעילות התנדבותית בארגון "נשות הים", ויעבור עוד זמן, כך נדמה, עד שישתחרר ממטען הרגשות שעמסה הפעילות הזו על נפשו. 

הוא בן 76, מחנך במקצועו, שמילא שלל תפקידים ציבוריים בקיבוצו כרמיה ומחוץ לו, וכבר כמה שנים, אחת לשבוע, מתנדב לסייע לילדים מתקשים בלימודים, בתל-אביב. לפני שנה קרא באינטרנט הזמנה למתנדבים שיקדישו יום בשבוע ללוות ילדים פלסטינים בחוף הים, "וזה עניין אותי, ובאתי. זה קצת מתיש, אבל מרגש בצורה בלתי-רגילה".

את נשות-הים הקימה לפני שש שנים חבורת נשים, ורק מטרה צנועה אחת העמידו לפניהן: לאפשר לכל ילד פלסטיני בשטחים, ולו פעם אחת יחידה בחייו, לטבול במי הים התיכון, הים שמעולם לא ראו ממש, אלא בטלוויזיה.

השנה קיים הארגון, בעזרת מתנדבים, ובעיקר מתנדבות 26 ימי-ים לילדים ולאימותיהם. בכל יום כזה יצא אוטובוס עמוס מכפר פלסטיני אחר, מכפרים גדולים יצאו שניים, ופניהם מערבה. עוד בטרם יגיע האוטובוס אל החוף, כבר נמצאים עליו המתנדבים - כמה עשרות מכל רחבי הארץ, בהם ותיקים וחדשים - מתארגנים ומתכוננים. "אני וכמה חבר'ה", מספר אמנון, "מנפחים אבובים מכל הגדלים והצבעים, כי החבר'ה לא יודעים לשחות, ואין כניסה למים בלי אבוב. תאמין לי, זה לא קל בגילי. אחר-כך מתיישבים על החול ועורכים שיחת היכרות ומחלקים תפקידים.

ואז האוטובוס מגיע. ואז מתחילה שמחה גדולה, מהולה בפחד מהים הענק, שמשתרע עד האופק. הרי עד כה הם ראו את הים רק בטלוויזיה. אחרי שהם מחליפים בגדים, הנועזים נכנסים מייד, ויש ביניהם ששוחים קצת עם אחד המתנדבים, והפחות נועזים מכניסים אצבע, כף רגל, חוששים, לא מוכנים לקחת סיכונים. הנשים זה סיפור בפני עצמו: בהתחלה הן עומדות נרתעות, אחר-כך טובלות בזהירות את כפות הרגליים, ואז קצת מפשילות את השמלות השחורות, והשמלות נרטבות, ואחרי שעה הן כבר במים, צוהלות ומאושרות. זה חופש. חופש מהכפר, מתכתיבי המסורת. תענוג לראות את זה. זה מרחיב את הלב, אבל אני בוכה בפנים. אילו היו מרשים לי, כילד, להיות בים רק פעם אחת בחיים, הייתי מאוד כועס".

אחרי שעה במים, יוצאים הילדים ומתכבדים בפלחי אבטיח. בהפסקה הבאה יאכלו בתיאבון כריכים וחומוס עם פיתות שהכינו המתנדבים, ולקינוח ילקקו קרטיב. בסביבות 14:00, כשהשמש יוקדת, נוטלים את האורחים תחת חסותם - ערביי יפו. שם הם אוכלים ארוחת צהריים, זוכים לשעת בידור, ויוצאים לשיט בספינה לאורך החוף, מנמל יפו לתל-אביב, ובחזרה. "הם מאושרים", מסכם אמנון, "ואני מאושר באושרם של הילדים והאימהות, אבל מרגיש צער גדול ומבוכה על הסיטואציה המוזרה הזאת. ביקור אחד בחיים בים לילד, זה נשמע כל כך עצוב..."

המעוניינים להתנדב בקיץ הבא מוזמנים ליצור קשר עם באמצעות דף הצור קשר.
(מתוך כתבה של ארנון לפיד בעיתון "ידיעות הקיבוץ")
Photo credit: Jelle Drok